<h1>הבתים — שערי תפילה שער שני</h1>
<h2>דף כד.</h2>
בחנכה ובפורים אומר על הנסים בהודאה. ובמוסף של ראש חדש טבת ובמוסף שבת של חנוכה אומר על הנסים, אע"פ שאין מוסף בחנוכה צריך להזכיר מעין המאורע ככל תפלות היום. יש מן הגדולים שכתב שאם לא הזכיר על הנסים בהודאה בחנוכה ופורים חוזר להודאה, והוא שלא התחיל בברכה אחרת. ויש מי שכתב שאינו חוזר לראש הברכה מפני שהוא מפסיק בתפלתו. וכן אינו אומר על הנסים במקום שנזכר מפני שזה יהיה הפסק בתפלה, וכן נראה. כתב הרב הנגיד ומה שאמרו שאם לא אמר על הנסים אין מחזירין אותו בתפלת שחרית בלבד אמרו מפני שיש בה פרסום קריאת ההלל או המגילה, אבל בתפלת המנחה שאין בה פרסום להוראת היום מחזירין אותו, וזה אינו נראה.
בתענית תקנו חכמים ברכה אחת והיא עננו ה' עננו וכו', ושליח צבור אומרה בין גואל לרופא, ויחיד כוללה בשומע תפלה שאין יחיד קובע ברכה לעצמו. יש מן הגדולים שפסק שיחיד המתפלל בצבור בין שמתפלל ביחידות בין שמתפלל עם הצבור אומרה בין גואל לרופא. והראב"ד פסק שהיחיד אומרה לעולם בשומע תפלה, אפילו כשמתפלל עם הצבור, ונראין דבריו. ונראה לי שהיחיד המתפלל עם שליח צבור תיבה בתיבה אומרה כשליח צבור בין גואל לרופא, כדרך שאמרו בקדושה כמו שנבאר. יש מן הגדולים שכתב שאין שליח צבור אומרה בין גואל לרופא אלא בארבע צומות שהם מדברי הקבלה, אבל אם הצבור מתענין על הצרה שלא תבא עליהם אומרה בשומע תפלה. יש מי שפסק שבתשעה באב בלבד הוא שאומרה שליח צבור בין גואל לרופא מפני שפוסקין לאכול מבעוד יום, וכן בכל תענית שפוסקין לאכול מבעוד יום, אבל לא בשאר צומות. ויש מי שפסק שכל זמן שגוזרין הקהל תענית אע"פ שאוכלין בלילה אומרה בין גואל לרופא, אבל התעניות שמתענין היחידים במרחשון וכסלו ואייר הואיל ואינם קבע גמור ויש שעושין אותם ויש שאין עושין אותם הרי הם כיחידים ואומרה שליח צבור בשומע תפלה. ויש מקומות שנהגו לאמרה בין גואל לרופא בכל תענית שמתענין עשרה ואין ממחין בידם, וכן דעת הראב"ד וכתב שאין ראוי לקרות פרשת ויחל באותן התעניות אלא שנהגו העולם כן ולא מעיקר שמועה. ונוסח ברכה זו כך היא עננו ה' עננו בעת הזאת כי בצרה גדולה אנחנו אל תסתר פניך ממנו ואל תתעלם מתחנתנו טרם נקרא אליך עננו כי אתה עונה בעת צרה פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה, ככתוב ויצעקו אל ה' בצר להם וממצוקותיהם יוציאם וחותם בא"י העונה בעת צרה. יש מן הגדולים שפסק שבכל תפלות התענית אפילו ערבית של ליל התענית שאוכל ושותה מתפלל עננו. והר"ז פסק שאין מתפלל עננו בתפלת ערבית אלא בתשעה באב ובתענית צבור שמפסיקין מבעוד יום, והראשון עיקר, וכן נראה דעת הרי"ף והר"ם. כתב הרי"ף מי שטעה ולא אמר עננו בתפלת תענית אין מחזירין אותו, אבל אם נזכר קודם שעקר רגליו אומר עננו ה' עננו כי אתה שומע תפלה פודה ומציל יהיו לרצון אמרי פי וכו'. יש מי שכתב שחותם בה בא"י העונה בעת צרה. ולא נתברר לי. יש מי שאמר שאין יחיד מתפלל עננו ביום התענית אלא בתפלת המנחה שמא יארע לו אונס ולא יתענה.
יחיד בתשעה באב צריך לומר מעין המאורע. כיצד אומר, רחם ה' אלקינו ברחמיך הרבים וחסדיך הנאמנים עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל העיר האבלה וההרוסה והשוממה והבזויה והנתונה ביד זרים והרמוסה בכף עריצים ויבלעוה לגיונות ויחללוה עובדי פסילים, כי לעמך ישראל נתת נחלה ולזרע ישורון ירושה, כי באש אתה החרבתה ובאש אתה עתיד לבנותה, שנאמר ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה, היכן אומרה בהודאה. כתב הרי"ף ונהגו העם לאומרה בבונה ירושלים לפי שהיא מעין אותה ברכה, ע"כ. יש מן הגדולים שכתב טעה ולא הזכיר מעין המאורע בתשעה באב אין מחזירין אותו, שבכל יום שאין בו קרבן מוסף אם לא אמר מעין המאורע אין מחזירין אותו. ויש מי שכתב שאם לא הזכיר בבונה ירושלים ונזכר קודם שיגיע להודאה אומרה בהודאה, שהרי תקנוה [שם] בתחלה כמו שבארנו, ודבר של טעם הוא.
<h2>דף כד:</h2>
ביום הכפורים מתפלל בכל תפלה מחמש תפלות שבע ברכות, שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעיות מעין היום וחותם בה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ואם חל להיות בשבת חותם בכל תפלה מהם מלך על כל הארץ מקדש השבת ישראל ויום הכפורים. בד"א ביום צום של כל השנה, אבל ביום צום של שנת יובל מתפלל תפלת המוספין תשע ברכות כמו שמתפלל במוסף של ראש השנה, והן אותן ברכות עצמן לא פחות ולא יתר. ואין מתפללין אותן אלא בזמן שהיובל נוהג. בראשי חדשים ובחולו של מועד מתפלל ערבית שחרית ומנחה תשע עשרה ברכות כשאר הימים, ואומר בעבודה אלקינו ואלקי אבותינו יעלה ויבא יגיע יראה וכו'. במוסף בחולו של מועד מתפלל תפלת המוסף כמו שמתפלל ביום טוב. ובראשי חדשים מתפלל שבע ברכות שלש ראשונות ושלש אחרונות ואמצעיות מעין קרבן ראש חדש, וחותם בה מקדש ישראל וראשי חדשים, לר"ם. כתב הרב בעל התוספות שבמוסף חול המועד וראש חדש מתפלל שמנה עשרה, ודברי הר"ם נראין עיקר.
בלילי שבתות אומר שליח צבור ויכלו אחר שהתפלל תפלת ערבית, ואפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. ותקנו הגאונים לאמרו מעומד מפני שהוא עדות לחדוש העולם ואין עדות אלא מעומד. כתב הר"ם בלילי שבתות חוזר שליח צבור אחר שהתפלל בלחש עם הצבור ומתפלל בקול רם, אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין שבע, וכן הוא אומר בא"י אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב הקל הגדול הגבור והנורא אל עליון קונה ברחמיו שמים וארץ. מגן אבות בדברו מחיה מתים במאמרו הקל הקדוש שאין כמוהו המניח לעמו [ביום] שבת קדשו כי בם רצה להניח, לפניו נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות וההודאות לאדון השלם מברך את השביעי ומקדש את השבת המניח בקדשה לעם מדשני עונג זכר למעשה בראשית. אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו וכו' בא"י מקדש השבת ואומר קדיש. וכל העם נפטרין. ולמה תקנו חכמים זה, שרוב העם באים להתפלל ערבית בלילי שבת ויהיה שם מי שנתאחר לבא ולא השלים תפלתו, וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה, לפיכך חוזר שליח צבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר ויצא עמהם. לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת או יום הכפורים או ראש חדש אין שליח צבור שיורד לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה זו, אבל חותם בה מקדש השבת בלבד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מברכין ברכה זו, מפני שכל העם מצויין בבתיהן ואין פועלים בשדות שיתאחרו לבא. ויש מי שכתב שמברכין אותה מפני שיש שומרי גנות ופרדסים ומשרתים שמתאחרים לבא. ואין בדברים אלו אלא מנהג. ובקצת מקומות נהגו שלא לברך ברכה זו ביום טוב ראשון של פסח מפני שהוא לילה המשומר מן המזיקים. יש מי שכתב שאם התחיל לברך אותה אינו מפסיק אלא גומר הברכה, הואיל ואין מבטלין אותה אלא מפני המנהג, ודבר של טעם הוא.
<h2>דף קיט:</h2>
בלילי שבתות אומר שליח צבור ויכלו אחר שהתפלל תפלת ערבית, ואפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכלו. ותקנו הגאונים לאמרו מעומד מפני שהוא עדות לחדוש העולם ואין עדות אלא מעומד. כתב הר"ם בלילי שבתות חוזר שליח צבור אחר שהתפלל בלחש עם הצבור ומתפלל בקול רם, אבל אינו מתפלל שבע אלא ברכה אחת מעין שבע, וכן הוא אומר בא"י אלקינו ואלקי אבותינו אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב הקל הגדול הגבור והנורא אל עליון קונה ברחמיו שמים וארץ. מגן אבות בדברו מחיה מתים במאמרו הקל הקדוש שאין כמוהו המניח לעמו [ביום] שבת קדשו כי בם רצה להניח, לפניו נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמו בכל יום תמיד מעין הברכות וההודאות לאדון השלם מברך את השביעי ומקדש את השבת המניח בקדשה לעם מדשני עונג זכר למעשה בראשית. אלקינו ואלקי אבותינו רצה נא במנוחתינו וכו' בא"י מקדש השבת ואומר קדיש. וכל העם נפטרין. ולמה תקנו חכמים זה, שרוב העם באים להתפלל ערבית בלילי שבת ויהיה שם מי שנתאחר לבא ולא השלים תפלתו, וישאר לבדו בבית הכנסת ויבא לידי סכנה, לפיכך חוזר שליח צבור ומתפלל כדי שיתעכבו כל העם עד שישלים המתאחר ויצא עמהם. לפיכך יום טוב שחל להיות בשבת או יום הכפורים או ראש חדש אין שליח צבור שיורד לפני התיבה מזכיר ענין היום בברכה זו, אבל חותם בה מקדש השבת בלבד לפי שלא נתחייב היום בתפלה זו, לר"ם. יש מן הגדולים שכתב יום טוב שחל להיות בערב שבת אין מברכין ברכה זו, מפני שכל העם מצויין בבתיהן ואין פועלים בשדות שיתאחרו לבא. ויש מי שכתב שמברכין אותה מפני שיש שומרי גנות ופרדסים ומשרתים שמתאחרים לבא. ואין בדברים אלו אלא מנהג. ובקצת מקומות נהגו שלא לברך ברכה זו ביום טוב ראשון של פסח מפני שהוא לילה המשומר מן המזיקים. יש מי שכתב שאם התחיל לברך אותה אינו מפסיק אלא גומר הברכה, הואיל ואין מבטלין אותה אלא מפני המנהג, ודבר של טעם הוא.
